במרום הפקות בע"מ נ' סטרז'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבית שאן (כב' סגנית הנשיא ע' מרדכי) מיום 12.6.2011

פסק דין

המשיב היה, בעת הרלוונטית, מנוי של חברת "פרטנר". בנה של חברתו לחיים הזמין מן המבקשת שירות של משלוח מסרונים למכשיר הטלפון הנייד של המשיב, שירות הניתן בתשלום (5 ₪ למסרון). המסרונים נשלחו משך 21 חודשים, וכספים בגינם נגבו באמצעות "פרטנר", עד כי שת המשיב ליבו לכך, שאז ביקש להתנתק מן השירות. אחר כך באה תביעתו לבית המשפט קמא להחזרת הכספים שנגבו הימנו, כשהוא טוען כי לא הזמין מעולם את השירות, וכי הזמנת השירות על ידי הקטין בן ה-9 לאו הזמנה היא. בית המשפט קמא קיבל את התביעה. בראשית הוא דחה את הטענה בדבר העדר יריבות שטענה המבקשת, טענה לפיה חברה אחרת היא שנתנה את השירות. השופטת הנכבדה קבעה, כי השירות ניתן על ידי המבקשת, והכספים הגיעו לידיה. אחר כך ניגש בית המשפט קמא לשאלה האם נקשר חוזה בין בעלי הדין, ותשובתו על כך היתה בשלילה, כיוון שהשירות הוזמן בידי קטין בן 9, חסר כשרות לביצוע פעולה משפטית כגון זו. משלכך הגיעה השופטת קמא היא קיבלה, כאמור, את התביעה, וחייבה את המבקשת לשלם למשיב סך 3,000 ₪, סכום בו נכללו גם פיצויים עבור עגמת הנפש שנגרמה למשיב, שלאחר שגילה את שגילה – עמל עמל רב עד כי איתר את המבקשת כמי שגבתה את הכספים, ומשאיתר אותה – זו סירבה להחזירם לידיו, והכבירה בתלאותיו.

על פסק דין זה מבקשת המבקשת ליתן לה רשות לערער. היא טוענת, כי משדחה בית המשפט קמא את טענתה להעדר יריבות, היה עליו להורות על החלפתה (כנתבעת) בחברה האחרת, ולחלופין להוסיף את החברה האחרת כנתבעת. לגופה של מחלוקת היא מוסיפה, כי נקשר חוזה בינה לבין המשיב, שכן ההתקשרות נעשתה מן הטלפון של המשיב, ומכל מקום יש לראותו כמי שבהתנהגותו קיבל את הזמנתה ליתן לו שירות, שהרי משך 21 חודש לא ביקש את הפסקת השירות.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה לא ראיתי להיענות לה, בלא שאדרש לתשובת המשיב. בראשית אומר, כי בחינת קביעה עובדתית, בה אין כל מקום להתערבותי, קבע בית המשפט קמא, כי המבקשת היא שנתנה את שירות משלוח המסרונים, ומכל מקום היא שקיבלה את הכספים עבור השירות (מן המשיב, דרך פרטנר ששימשה כעין "צינור" להעברתם). קביעה זו, אגב, מתבקשת מאליה נוכח עמדת המבקשת לפיה נקשר קשר בינה לבין המשיב, טענה בה היא מבקשת לשכנע בבקשתה שלפניי.

כיוון שלמסקנה זו הגיעה, נכון פסקה השופטת קמא כאשר דחתה את הטענה בדבר העדרה של יריבות, שנסמכה על עילת השבה.

טענת המבקשת, כאילו על בית המשפט היה להחליפה בחברה האחרת או לכל הפחות להוסיף את החברה האחרת כנתבעת לאחר שמצא כי מתקיימת יריבות, אין לה כל יסוד. התביעה מופנית כלפי המבקשת, ומשנמצא כי מתקיימת יריבות, לא היה על בית המשפט קמא להחליף או להוסיף נתבעים. אילו רצתה בכך, היה בידי המבקשת ליתן הודעת צד שלישי לחברה האחרת, אם סבורה היתה, שזו צריכה לשפותה על כל חיוב שייפסק נגדה. היא לא עשתה כן.

מכאן לגופה של מחלוקת. השופטת קמא קבעה, בחינת קביעה עובדתית, כי מי שהזמין את השירות היה בנה של חברתו לחיים של המשיב, בהיותו בן 9. מן הסתם נעשתה ההזמנה בלא ידיעת המשיב ואמו של הקטין. פעולה זו של הקטין, על כך לא יכולה להיות מחלוקת, אינה עשויה, היא לעצמה, לקשור את המשיב בחוזה עם המבקשת.

המבקשת מבקשת לשכנע, כי העובדה כי משך 21 חודשים לא ביקש המשיב להפסיק את השירות משמעה קבלה של הצעתה בהתנהגות, וכך נכרת חוזה בין השניים. וגם טענה זו לא יכולתי לקבל. התנהגות עשויה להתפרש כקיבול, אם ניתן ללמוד ממנה אודות הסכמה להצעה מצידו של המתנהג. לא זה הוא המקרה שלפנינו, כשברור הוא, כי אם היה המשיב יודע אודות ההצעה, היה דוחה אותה בשתי ידיים, וכך הוא אמנם עשה מייד כאשר גילה את דבר מתן השירות.

משהגענו לכך, כי לא נכרת חוזה בין הצדדים, וכי המבקשת קיבלה כספים מאת המשיב (דרך "פרטנר") שלא לפי זכות שבדין, כי אז כל שנותר הוא להורות על השבה, בגדרם של דיני עושר ולא במשפט. העובדה, כי המשיב לא גילה את דבר מתן השירות משך כמעט כשנתיים, אינה עשויה לפטור את המבקשת מן ההשבה או חלקה. לא ראיתי, כי נתקיימו נסיבות הולמות, העשויות ליתן למבקשת פטור שכזה (בגדרו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979).

בטרם חתימה אציין, כי המבקשת לא טענה דבר כנגד פסיקת הפיצויים בגין עגמת נפש, ולכן אינני נדרש לכך.

סוף דבר, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ב, 16 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: